נגה גרוס
نوجا غروس
אני מהופנטת מאנשים זרים. אנחנו חולקים את אותו מרחב, מבצעים את אותם טקסים יומיומיים, ובכל זאת איננו יודעים כמעט דבר זה על זה. להפך, אנחנו מסיטים את המבט, מגינים על עצמנו מפני מבטו של הזר.
ובכל זאת, נדמה לי שתמיד יש באדם דבר־מה החושף את עצמו גם ללא מילים – רגע שבו משהו מן הפנימי נעשה גלוי. כשאני נתקלת ברגע כזה, אני חשה דחף ללכוד אותו במצלמת הטלפון.
מכאן מתחיל תהליך של תרגום הצילום לציור. הרגע, שהיה מהיר וכמעט אינסטינקטיבי, מואט והמבט החטוף מתארך לכדי התבוננות ממושכת; הזר הופך בהדרגה לנוכחות. תוך כדי העבודה אני לומדת להכיר את האדם המצולם, אך גם מאפשרת לציור להתרחק מן המקור ולהיעשות לדבר־מה העומד בפני עצמו.
היצירה הסופית שואפת להכיל את הפולשנות את האינטימיות ולכרוך אותן זו בזו.
يأسرني الغرباء. فنحن نتقاسم الفضاء نفسه، ونمارس الطقوس اليومية ذاتها، ومع ذلك لا نكاد نعرف شيئًا عن بعضنا بعضًا. بل إننا نصرف أبصارنا، ونحتمي من نظرة الغريب.
ومع ذلك، يبدو لي أن في الإنسان دائمًا شيئًا يكشف عن نفسه حتى من دون كلمات؛ لحظة يصبح فيها شيء من داخله مرئيًا. وحين أصادف مثل هذه اللحظة، أشعر برغبة في التقاطها بكاميرا هاتفي.
من هنا تبدأ عملية ترجمة الصورة الفوتوغرافية إلى لوحة. فاللحظة، التي كانت سريعة وكادت تكون غريزية، تتباطأ، وتتحول النظرة الخاطفة إلى تأملٍ طويل؛ ويغدو الغريب، شيئًا فشيئًا، حضورًا.
وأثناء العمل، أتعرف إلى الشخص الذي التقطت صورته، لكنني أتيح للرسم أيضًا أن يبتعد عن أصله، وأن يصبح كيانًا قائمًا بذاته.
يسعى العمل النهائي إلى احتواء التطفّل والحميمية معًا، وإلى نسج علاقة تجمع بينهما.
MEET
THE
ARTIST
הכר את הבוגר
تَعَرَّفُوا عَلَى الخِرِّيجِينَ

